דברים ליום הכיפורים

 

דברים ליום הכיפורים ה תשע"ו מאת הרב אור זוהר

"קום לך אל נינוה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני". כך נקרא בפתיחת ספר יונה במהלך תפילות יום הכיפורים. יונה הנביא, כידוע, מהווה סמל למי שמנסה לברוח מהגשמת ייעודו ולומד על בשרו כי הדבר אינו אפשרי.

אולם ספר יונה, יש לדייק, אינו מדבר על אדם הנקרא להגשים את ייעודו במובן הפוסט מודרני של הגשמת מאווייו של האינדיבידואל באשר הם, אלא להגשמת ייעודו כנושא דבר החמלה של האל הרחום לאנשי נינווה החוטאים.

בדיוק לזאת מתנגד יונה. נינוה, היא האויבת הגדולה של ממלכות ישראל ויהודה של אותם הימים. ממנה יצא סנחריב להחריב את ממלכת ישראל ולהגלות את עשרת השבטים. צבאותיה השמידו גם את כל עריה של ממלכת יהודה למעט ירושלים, שנחרבה מעט מאוחר יותר על ידי הבבלים. כאשר מבינים את מעמדה של ממלכת אשור כאויב האולטימטיבי של עם ישראל באותם הימים, נקל להבין מדוע התנגד יונה לתפקיד שהוטל עליו.

והלוא נינווה של אז היא ברלין של שנות השלושים והארבעים, היא קהיר של שנות השישים והשבעים, היא טהרן של היום.  ברור כי לא מתוך עצלות או חוסר חשק התנגד יונה לנבואה היונית והפציפיסטית שהיה עליו למלא. סירוב הפקודה של יונה למלא אחר מצוות האל ללכת ולספק שירותי נבואה לתושבי נינווה נבע מתוך עמדה אידיאולוגית מוצקה, בעלת נימוקים מבוססים, רציונאליים ואמוניים כאחד. בעמדה זו מיישר יונה הנביא עם כמה וכמה מנביאי ישראל אשר סימנו את נינוה כסמל הרשע והרוע והתנבאו על נפילתה:

הנביא נחום מקדיש את נבואתו לחורבן נינוה: "מַשָּׂא, נִינְוֵה סֵפֶר חֲזוֹן נַחוּם  הָאֶלְקֹשִׁי אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם ה', נֹקֵם ה' וּבַעַל חֵמָה; נֹקֵם ה' לְצָרָיו, וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו" ובהמשך הוא מתנבא על חורבנה של נינוה: "בַּחוּצוֹת יִתְהוֹלְלוּ הָרֶכֶב, יִשְׁתַּקְשְׁקוּן בָּרְחֹבוֹת. שַׁעֲרֵי הַנְּהָרוֹת, נִפְתָּחוּ; וְהַהֵיכָל, נָמוֹג.. וְנִינְוֵה כִבְרֵכַת-מַיִם… וְהֵמָּה נָסִים… ..  בּוּקָה וּמְבוּקָה, וּמְבֻלָּקָה; וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם, וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם…".

גם הנביא צפניה מתנבא על חורבנה של נינווה בנבואת זעם: "נוֹרָא ה' עֲלֵיהֶם כִּי רָזָה אֵת כָּל אֱלֹהֵי הָאָרֶץ… וְיֵט יָדוֹ עַל צָפוֹן וִיאַבֵּד אֶת אַשּׁוּר וְיָשֵׂם אֶת נִינְוֵה לִשְׁמָמָה צִיָּה כַּמִּדְבָּר, וְרָבְצוּ בְתוֹכָהּ עֲדָרִים כָּל חַיְתוֹ גוֹי… זֹאת הָעִיר הָעַלִּיזָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד, אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה מַרְבֵּץ לַחַיָּה כֹּל עוֹבֵר עָלֶיהָ יִשְׁרֹק יָנִיעַ יָדוֹ"

ואילו ישעיהו, הרואה בנינוה כלי שרת של האלוהים המעניש באמצעותה את בני יהודה וישראל, מתנבא גם הוא על השמדתה, לאחר שתפקידה בלוח השחמט האלוהי יסתיים: "הוֹי אַשּׁוּר, שֵׁבֶט אַפִּי; וּמַטֶּה-הוּא בְיָדָם, זַעְמִי, בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ  וְהָיָה, כִּי-יְבַצַּע אֲדֹנָי אֶת-כָּל-מַעֲשֵׂהוּ  בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִָם, אֶפְקֹד, עַל-פְּרִי-גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר וְעַל-תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו . כִּי אָמַר, בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי, וּבְחָכְמָתִי, כִּי נְבֻנוֹתִי… …וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי, לְחֵיל הָעַמִּים, וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת, כָּל-הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי; וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף, וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף. הֲיִתְפָּאֵר, הַגַּרְזֶן, עַל, הַחֹצֵב בּוֹ:  אִם-יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר, עַל-מְנִיפוֹ"?

 

הרב אור זוהר בקידוש

הרב אור זוהר בקידוש

העמדה התיאולוגית של יונה בתחילת הספר היא הגיונית, והיא ממוקמת בלב הקונצנזוס של פוליטיקת הנבואה התנכית, מדוע להציל את אויבינו המושבעים ואת שוחרי רעתנו המובהקים מכליה? מדוע צריך יונה לשבור את הקו הנבואי של נחום, צפניה וישעיהו? האם האומה שהחריבה את ממלכות ישראל ויהודה ראויה לסליחה? האם עמה ראוי לרחמים? האם יש תקומה לעריה?

והדברים מהדהדים גם היום. אם בספר יונה קורא הנביא "עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת" הרי שבתקופתנו שלנו נינווה כבר התהפכה. חורבותיה המרשימות של העיר נינווה, ערש הציביליזציה של מסופוטמיה, הפכו למקום שבו מתרחש הרס הציביליזציה של ימינו. כיום שולט במחוז נינוה אשר בעיראק, קרי בעיר מוסול ובסביבותיה, ארגון המדינה האסלאמית, וכמאמר הנביא שציטטנו קודם, איש אינו פוצה פה ומצפצף. קונפליקט הדמים הפושט מזה שנים באזורנו הולך ותופש ממדים של בעיה עולמית: מיליוני פליטים מציפים את אירופה, רוסיה וארה"ב מתגוששות על אדמת סוריה, ובמקביל המהומות בהר הבית וסביבותיו מזכירים גם לנו שהאלימות הבינלאומית הנפיצה הזו יכולה בקלות לגלוש שוב גם לכיווננו.

והשיח הישראלי של היום, המנסה להתמודד עם כל זאת, לפי מורשתם של אילו נביאים הוא מתנהל? דומני שנקל לזהות בנפשנו את טביעת קולם העתיקה של נחום ושל צפניה, זו הרואה בנפול אויבינו סוג של התגשמות נבואה מבורכת עבור האינטרסים של עם ישראל, גם אם מחרידה היא בתוצאותיה האנושיות. בל נכחיש את העובדה שבתודעה הישראלית המשותפת לכולנו, ישנה גם תחושה של הקלה מסוימת בכך שכוחותיהם של אויבינו שהיו מופנים כלפינו מופנים כעת זה כלפי זה.

מוכרת לנו גם הפרספקטיבה של הנביא ישעיהו, הרואה במה שמתרחש סביבנו, בתנועת העמים והצבאות סוג של כלי שרת בידיו של הקדוש ברוך הוא המשפיע באמצעותם על בימת ההיסטוריה כרצונו. אין להקל ראש בתחושות ובמחשבות הללו, ואין לבטלם ולפוטרם כלאחר יד, ממש כפי שאין לזלזל חלילה בנביאים נחום, צפניה או ישעיהו עליהם השלום.

טקסים מוזיקליים

טקסים מוזיקליים

אבל אנא מאתנו, לא רק ברלין וקהיר ודמשק וטהרן. לא רק אסד ורוחאני ופוטין ואובאמה וחיזבאללה, אלא גם בן או בת הזוג שרבתי איתם הבוקר, קרוב המשפחה שלא דברתי אתו כבר שנים, השותף לעסקים שרימה אותי, הבוס בעבודה שמתעלל בי, השכן שמרעיש לי שנים מהמרפסת. בל נברח מעצמנו תרשישה למחוזות הפוליטיקה והמדינאות, בל נתעלם מהחוויה האנושית הבסיסית הקטנה של האדם הקטן והפשוט, אשר עליה אנו אחראים בסופו של דבר, זו אשר מחוללת בסופו של דבר את המשברים הגדולים ואת המלחמות.

ביום הכיפורים, מנסה המסורת לסמן לנו להתעלות מעל למקום הזה, שהוא אנושי כל כך כשלעצמו. משום כך בחרו אבותינו להציב בפנינו דווקא את ספר יונה, ולאתגר אותנו להתעלות אל המקום הרוחני שאיליו הספר הקצרצר הזה חותר. במשך יממה שלמה, אנחנו מוזמנים להידמות ליונה הנביא אשר למד, בדרך הקשה אמנם, כי החמלה האלוהית איננה שייכת רק לאדם מסוים, או לעם מסוים, או למין מסוים, אלא היא חובקת כל חי. יהודים ושאינם יהודים, אוהבים ואויבים, ואפילו בעלי חיים וצמחים. לכולם נתן האל חיים, כולם חיים ברצונו, ובחייהם של כולם הוא חפץ באותה המידה. דווקא מתוך שאנו מבינים מה היא נינווה ומה היא מסמלת, מבינים  אנו את עוצמת הדרישה האמונית, שהיא כמעט בלתי נסבלת עבורנו כפי שהייתה בלתי נסבלת עבור יונה, למחול ולסלוח גם למרים שבאויבנו ולראות בהם בני אדם כמונו, יצירי כפיו של אותו האל.

והנה מתברר כי משמעות שם העיר נינווה באשורית נגזר מהמילים "נון" ו-"נוה", כלומר: דג ובית. כלומר ששמה של העיר נינווה המצויה במקום אסטרטגי במפגש נהרות החידקל והחוסר, נגזר כמו השמות "בית לחם" ו"בית דגן" כ"בית הדג", העיר המשופעת בדגה. גם בחפירות ארכיאולוגיות נמצא כי סמל העיר נינווה היה ציור של בית ובתוכו דגים, ממש כפי שסמל העיר ירושלים הוא אריה וכפי שסמלה של ניו יורק הוא התפוח הגדול. מסתבר אם כן, שלא סתם דג בלע את יונה. את יונה בלע דג שהוא הסמל של עיר האויב השנואה, זו שהחריבה את ישראל ואת יהודה, זו שיונה התנגד להצלתה בכל נימי הכרתו נפשו ואמונתו.

שלושה ימים ושלושה לילות היה לכוד יונה אם כן בתוך הסמל המטאפיזי של נינוה, מתערבב במיצי העיכול של האויב השנוא. הופך, הלכה למעשה לחלק בלתי נפרד ממנו. ייתכן שבמשך שלושת הימים הללו הבחין יונה שאפילו אותיות השם שלו יוד ואו נון והא, הן אותן האותיות שמרכיבות את שם העיר השנואה נינווה. מעניין להיווכח כי בעודנו נמנעים במשך יום הכיפורים משימוש במערכת העיכול שלנו עצמנו, אנו פוגשים בסיפור שבו יונה מתעכל כמזון בבטן הדג, סמל אולטימטיבי למות האגו, תחושת העצמי הצודק, בדרך אל הסליחה.

בערב יום הכיפורים אנו מפליגים עם יונה, בתוך אוניית האני שלנו, למסע המזמין אותנו להתעלות אל מעבר לעצמנו למקום שבו האחר הופך לאחד. למקום שבו "אני", הצודק כל כך בעיני עצמי במשך כל ימות השנה, והאויב שלי, עומדים יחדיו כשווים מול בורא העולם ומתפללים יחדיו לחסד ולרחמים. כמו יונה, נצטרך לפגוש את המקומות שבהם אנו בורחים מהמחילה ומן החמלה, בשם העקרונות והאידיאלים הצודקים והנכונים ביותר בעיני עצמנו.

כמו יונה, נצטרך לעמוד מול האלוהים ולזעוק את זעקת נשמתנו לצדק, רק כדי לשמוע בחזרה תשובה אלוהית מקוממת כי גם האדם האחר, זה הפושע השנוא, זה שפגע בנו, זועק השמימה בדיוק כמונו. כמו יונה, נאלץ להתעורר לעובדה שאפילו על אוניית האני שלנו איננו נוסעים לבדנו, וכי בין אם נרצה או לא נרצה, גורלנו שלנו קשור בגורלם של אחרים, אשר הדרך להצלתנו קשורה במוכנות שלנו להקריב מעצמנו למען הצלתם. אולי לכן מעשה הסליחה ביום הכיפורים כמוה כקורבן העולה והחטאת בבית המקדש, כי עלינו להקריב את החלק הפגוע בנו שהוא הצודק ולשלוח אותו לעזאזל, כדי שתפילתנו תעלה ותשמע.

כמו יונה, גם אנו עלולים לגלות כי בדרך אל החמלה ואל המחילה נשמט הסיפון מתחת לרגלינו, שאנו מוטלים למצולות הים של חוסר הוודאות המאיים של אובדן הזהות שלנו. כי מה מונע מאתנו לסלוח, למחול, לחמול, להתקדם הלאה, אם לא הפחדים הקמאיים ביותר מאובדן הקיום שלנו עצמנו?

חתונה-רפורמית

חתונה-רפורמית

כמו יונה, גם אנו נאלץ לעבור רגע של "שיא" פרדוקסאלי במצולות מעמקי נפשנו, רגע אשר בו מוכרחים נהיה להמית את עצמנו, או לפחות את תחושת האני הצודק, המחזיק, המקפיד, זה שאינו משחרר, אינו סולח אינו מוחל וחומל, עד שניפלט מתוכו לבסוף כמו אותם פליטים רטובים ונוטפים מי מלח של דמעות על חופי אירופה, ונזכה לכרוע על חוף הסליחה.

גמר חתימה טובה,

סליחה ומחילה,

הרב אור זוהר,

הררית ערב יום הכיפורים תשעו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>